בתמונה: אומאמי-צ'אן, אומאימון, הצעיף שאמא סרגה לי ואני.

במרץ 2016 מצאתי את עצמי נוחת במדינה בה חלמתי לבקר במשך שנים ונגרר להרפתקאה אקראית שלוותה בהרבה אנשים טובים ומחייכים באמצע הדרך..
ערב אחד, בעודי מספר לברמן צעיר בהירושימה על מה שהביא אותי ללמוד יפנית (אנימה, אלא מה) והזכרתי שלאחרונה אני שבוי בקסמיה של 'דאגאשי קאשי' – סדרה על חטיפים ששודרה באותה העת – הברמן וחבריו מחליטים לפתע לסגור את הבר ולקחת אותי לחנות החטיפים הקרובה ולצייד אותי בכל החטיפים עליהם הם גדלו.
המפגש היה אהבה ממבט ראשון; העטיפות המקסימות, הטעמים המגוונים, הקומפקטיות של כל חטיף..

אחרי שחזרתי ארצה היו הרבה דברים מיפן שהתגעגעתי אליהם. את השפה תמיד יכולתי לשמוע באנימה ובמוזיקה, את הנופים – שיחזרתי מתמונות. אבל להנות מהטעמים של יפן, בנוחות של הבית שלי, בלי להתפדח להזמין ארוחה לבן אדם יחיד.. היה מורכב יותר.
ואז זה הכה בי – החטיפים מהם נהניתי בטיול בעצמי היו נותנים לי את "מנת היפן הקטנה" שהייתי צריך ונותנים לי להמשיך הלאה.
אלא שדי במהרה התברר לי שבתור ישראלי, רכישת חטיפים מיפן זו חוויה יקרה, איטית, מסורבלת ו.. די לא נוחה לי כלקוח.

 

אני עמוס, בן 23 מחיפה (במקור טברייני!). את "הדאגאשיה" הקמתי (תחת שם העסק "הינומארו") לאורך השנתיים האחרונות כדי לפתור את הבעיה הזו בשביל כל מי שרק רוצה טעימה קטנה מיפן מדי פעם – בין אם זה מתוך סקרנות, הרפתקאנות או געגועים. הפרויקט התחיל מסתם לחלק להפיץ חטיפים לאנשים ברחבי הקמפוס בימיי כסטודנט, וכיום התפתח לחנות יבואן רשמי של כמה מיצרניות החטיפים הגדולות ששמחות לשתף פעולה כדי להביא את הדאגאשי גם לישראל.